20 באפריל 1948. מצודת נבי־יושע שולטת על הגליל העליון ומאיימת על היישובים סביב. הגדוד השלישי של חטיבת הפלמ״ח, יפתח, יוצא לכבוש אותה. הכוחות מחולקים למשימות מדויקות, וביניהם כוח ההטעיה הדרומי בפיקודו של סגן פילון פרידמן, בן ה-19. תפקידו להיכנס לכפר נבי־יושע, לפוצץ מספר בתים ולביים התקפה שתסיט את האש מהכוח הפורץ אל המצודה.

הקרב מסתבך מהר מהצפוי. האש כבדה, ההתקפה נבלמת, נפגעים נערמים והקשר מתקשה. במקום הסתערות מהירה מתפתחת לחימה קשה ומתישה. בסופו של אותו לילה יימנו עשרים ושניים הרוגים, והפעולה נכשלת. גם בכוח של פילון ישנם פצועים – שניים מהם באורח קשה עד שלא ניתן לפנותם תחת האש.

כאשר ניתנת פקודת הנסיגה, פילון מורה לחייליו לסגת – זו אחריותו כמפקד. אך שני הפצועים נשארים בשטח. אחד מחייליו קורא לו להצטרף לנסיגה ולהציל את מי שעוד יכול להילחם. זו אינה שאלה תיאורטית, ולא דיון מוסרי בכיתה, אלא החלטה של שניות תחת אש: האם להישאר עם הפצועים שאינם יכולים לזוז, או לחזור ולפקד על החיילים בשטח.

פילון בוחר להישאר.

מה שהתרחש שם ניתן רק לשער. גופותיהם של שלושת הלוחמים נמצאו חודש לאחר מכן. דבר אחד ברור – פילון לא עזב אותם. מאותו לילה צמחה דילמה שמלווה מפקדים עד היום: האחריות לרבים מול האחריות למי שתלוי בך באותו רגע.

אין לדילמת פילון פתרון אחד, ולכל בחירה יש מחיר. אך מאותו קרב קיבלה המילה רעות משמעות חדה וברורה – לא כסיסמה, אלא כהחלטה.