מצודת כ"ח
שלושה קרבות ומילה אחת שנולדה תחת אש.
באביב 1948 עמדה מצודת נבי־יושע על גבול הצפון – מבנה אבן מבוצר ששלט על הדרך והפך למחסום אסטרטגי. כדי לפתוח את הדרך לגליל, היה צריך לכבוש אותה.
זה לא קרה בניסיון הראשון. גם לא בשני. רק בפעם השלישית נכבשה המצודה – אך מה שנולד בה לא היה רק ניצחון צבאי.
שם, בין אש ותופת, התגבשה משמעות חדשה למילה אחת: רעות.
גללו בציר הזמן
וגלו מה התרחש שם באמת.
ב-15 באפריל 1948 יצא כוח ראשון לכבוש את המצודה - פלוגה מגדוד "אלון" (גדוד 11, גולני) ומחלקה מהגדוד השלישי של הפלמ"ח, באוטובוסים משוריינים במעלה הכביש הצר, בפיקוד ישראל ליאור.
אבל הדרך בגדה בהם: אוטובוס נתקע, הכוח התגלה, ואש נפתחה לעברו עוד לפני שהגיע אל המצודה. ארבעה לוחמים נפלו, והכוח נסוג.
המצודה נותרה בידי האויב - והבינו שהקרב האמיתי עוד לפניהם.
והקרב ההירואי
חמישה ימים אחר כך, ב-20 באפריל 1948, יצא הכוח העיקרי - פלוגה ב' של הגדוד השלישי. התוכנית: לפוצץ את הקיר הצפוני, לפרוץ פנימה ולהשתלט.
אבל הפיצוץ לא יצר את הפריצה. הקיר נותר עומד, וההסתערות הפכה תוך שניות לאש צולבת.
המפקד דודו צ'רקסקי נפצע, ובפעולת גבורה שבה המשיך לפקד ולחפות על חבריו - נפל. סביבו נשארו לוחמים שסירבו לנטוש את הפצועים.
זה היה הקרב הקשה מכולם: עשרים ושניים נפלו. רק מאוחר יותר התברר הפרט המצמרר - רבים מהם נמצאו שוכבים זוגות זוגות, מי שנשאר להציל חבר ולא הספיק.
הקיר הצפוני נודע מאז כ"הקיר של דודו".
באמצע מאי 1948, במסגרת מבצע "יפתח" ויום אחד בלבד אחרי הכרזת המדינה, יצא הכוח בפעם השלישית.
הפעם, אחרי הפצצה מן האוויר, נמצאה המצודה ריקה - מגיניה נסוגו ללבנון, והיא נפלה לידינו כמעט ללא קרב. זה היה אחד הניצחונות הראשונים של צה"ל כצבא של מדינה.
אבל המחיר כבר נחרת: עשרים ושמונה לוחמים נפלו בשלושת הקרבות על המקום, והשם "מצודת כ"ח" (כ"ח = 28) הונצח בזיכרון הלאומי.
כיבוש מצודת כ"ח הוא לא רק סיפור של יעד אסטרטגי. הוא רגע מכונן בתולדות דור לוחמים צעיר. בין קירות האבן, תחת אש, התבררה משמעותה של מילה שלא נכתבה בספרי פקודות:
רעות.
רעות היא לא סיסמה. היא ההחלטה להישאר. היא הבחירה לרוץ חזרה אל האש. היא היד המושטת ברגע האחרון. שם, במצודת כ"ח, נפגשו הלוחמים לראשונה עם המשמעות האמיתית של "הרעות" ובה הפכה למורשת.
