מלחמת העצמאות של מדינת ישראל הייתה קודש הקודשים של חיבור הגלויות. בשדות הקרב, ובמיוחד בקרבות הקשים של הגליל, נוצקה השותפות ההיסטורית בין הצברים, ילידי הארץ שהכירו כל סלע ואבן, לבין עולים חדשים וניצולי שואה (אנשי גח"ל – גיוס חוץ לארץ), שרק חודשים ספורים קודם לכן שרדו בנס את אימת מחנות ההשמדה והעקורים באירופה. אותם צעירים וצעירות, רבים מהם יתומים שאיבדו את משפחותיהם הענפות במשרפות של אושוויץ וטרבלינקה, הגיעו לחופי ארץ ישראל ונשלחו כמעט מיד לחזית הלחימה. עבורם, המסגרות הצבאיות, כדוגמת הכשרות הפלמ"ח המגויסות, לא היו רק יחידה צבאית – הן הפכו למשפחה החלופית והיחידה שהייתה להם בעולם.

חשוב לעשות סדר היסטורי ולתקן טעות רווחת: כאשר עורכים חיפוש במאגרי מידע ובארכיונים מקוונים (כגון היכל השמות של "יד ושם") ומשלבים את המילים "אושוויץ" יחד עם "נבי יושע", עשויות להופיע תוצאות מטעות. החיפוש מעלה פעמים רבות רשימות של קורבנות שואה – ילדים ונערים יהודים שנספו בפולין ובמחנות ההשמדה באירופה. שמות כמו נחמן קנופף (ילד בן 12 שנרצח באושוויץ ב-1944), יעקב וקסמן (בן 16), או שמואל ריבובסקי, הם שמות של נספים יקרים שמצאו את מותם בשנות המלחמה העולמית על אדמת אירופה. חובה לזכור ולכבד את זכרם, אך מבחינה עובדתית, אלו אינם שמותיהם של לוחמי הפלמ"ח שנפלו בקרב במצודת כ"ח בשנת 1948 בישראל.

עם זאת, ההקשר ההיסטורי הרחב הוא אמיתי, מדויק ונוקב מאין כמותו. בקרבות העקובים מדם על משטרת נבי יושע, ובמיוחד באותו לילה מר של ה-20 באפריל, השתתפו בפועל ניצולי שואה שלחמו בגבורה עילאית. הם עלו אל ההר כתף אל כתף עם אחיהם הצברים. רבים מהם השתייכו לקטגוריה הכואבת של "נצר אחרון" – בנים יחידים ששרדו את משפחתם ואבדו במערכה בטרם הספיקו להקים בית חדש או ללמוד עברית.

הגילוי המצמרר לאחר הקרב, שבו נמצאו גופות הלוחמים "זוגות-זוגות", כלל ללא ספק עולים וצברים שאוחדו במותם. האחריות ההדדית של הרעות לא הבחינה בין מי שנולד בעמק הירדן לבין מי שזה עתה ירד מספינת מעפילים בחופי אירופה. כדי לוודא ששמותיהם של הלוחמים האמיתיים ששרדו את התופת ונפלו בנבי יושע לא יישכחו, מוזיאון הרעות מציג כיום מגירת הנצחה אישית לכל אחד ואחת מחללי הקרבות. במגירות אלו מצויים התיעוד והסיפורים האישיים, המנציחים את הצעירים האמיצים שהגיעו מהתהום כדי להקריב את חייהם על תקומת מדינת ישראל ומולדתה החופשית.